דיכאון סמוי – ואיך לצאת ממנו

היא לא מצליחה להניע את עצמה
לעשות דברים שהיא אוהבת…

היא ישבה אצלי בקליניקה,
אישה אינטליגנטית, נאה וחייכנית כבת 50.
היא לא מצליחה להניע את עצמה לעשות דברים שהיא אוהבת…
למשל, היא מאוד אוהבת לטייל.
ומאוד חשוב  לה לעשות  פעילות גופנית.
אבל לא יוצאת לחוג.. גם לא להליכות בחורש היפיפה שליד ביתה.
ובכלל, אם אין מי ש'יניע' אותה ויהיה לצידה – היא תעדיף לשבת בית…
היא גם לא תיזום ותתקשר לחברה להציע ללכת יחד..

כמה מוכר…
ולא שהיא לא עושה דברים. היא פעילה – אך כמעט אף-פעם לא יוזמת!
וכשיש מישהו או מישהי לידה – היא פורחת!
כל היצירתיות פורצת ממנה גלים-גלים, ואתה השמחה והשובבות.

ביקשתי קצת לדעת על הבית שלה. המקום בו היא מעדיפה לשהות.
לא.. היא נזעקת. זה לא שאני מעדיפה להיות בבית כל הזמן.
אני רוצה לצאת. רוצה לעשות. אבל לא זזה.
מתוסכלת.

יש לה דירה נאה. היא אומנם שומרת על בית מסודר. אבל שנים שהריהוט נטוע באותו מקום,
ועם שפע חפצים שאיננה מסוגלת להיפרד מהם. לא בהכרח בגלל אהבה. פשוט לא מסוגלת ..

ביקשתי שתספר על ילדותה. הבית, ההורים, המשפחה.
היא פרסה סיפור של הרבה בדידות.. הרבה כאב..
הורים שעשו כמיטב יכולתם, אך לא ממש 'ראו' אותה. הרבה ביקורת, חוקים נוקשים,
השוואות עם האחים הבוגרים המוצלחים,  היום היא יודעת שבכלל היו לה בעיות קשב-ריכוז…
מי הבין בזה אז, באותם שנים…

ילדה תחת מכבש. אין מקום ל'אני' שלה.
את הלבד הזה, היא נושאת אתה עד היום…
למרות המראה המחויך, למרות החשיבה החיובית והאופטימית שלה,
יכולתי לזהות עמוק עמוק בפנים – את הדכדוך…
כמו מן שכבה כמעט סמויה מן העין הנמצאת במעמקי הנפש.

בשנים האחרונות, היא כמו התעוררה.
התגרשה בשלום, הלכה לקורסים של מודעות ורוחניות, עשתה תהליכים נפלאים.
ועדיין, היא לא מצליחה להשתחרר מהפאסיביות ומהקושי להניע את עצמה לעשות דברים שהיא אוהבת – כשאין מי שייתן לה את הדרייב או יעשו יחד איתה.

אני – נפעמתי מהעוצמות שלה!!

איך? איך הצלחת בכלל לשרוד ובשפיות, עם בית כל-כך קשה ונוקשה?

הצבעתי על נקודות-מפתח בחייה בהם קמה ויזמה מהלכים חשובים!
הסתכלנו שתינו על המילים שכתבתי על הלוח הגדול שבקליניקה.
מילים שליקטתי מתוך הסיפור שלה. קווים שמתחתי ביניהם שיצרו את תמונת הדכדוך הסמוי.

והיא בכלל לא ידעה שזה דכדוך..
היא מכירה עצמה כאישה אופטימית, שלא מבינה למה לא מצליחה לפעול, ללא מישהו או מישהי לצידה.
זה היה הזמן לספר לה, שדכדוך הוא, בין-השאר, מצב של רצון לעשות פחות ופחות.
במצבים יותר חמורים, מגיעים למצב של אי-רצון לקום אפילו מהמיטה.

אחת הדרכים 'לטפל' בדכדוך, הוא להתייחס לכך כאילו מדובר בהתמכרויות. כלומר:
לו היינו מכורים לאלכוהול, או לסוכרים, או להימורים למשל.

החשק לאלכוהול, סוכרים או הימורים – תמיד קיים.
במצב רגיל, כשאנחנו תוהים לפעמים מה נכון עבורנו, חשוב ללכת עם מה שאנחנו מרגישים.
אבל בהתמכרויות, החיישנים של 'מה מרגישים' –  מזייפים.
תמיד נרגיש שאנחנו רוצים: לשתות, לאכול מתוק, להמר, או כל התמכרות אחרת.

אם כך, מה נוכל לעשות כדי לצאת מהדכדוך?

• קודם-כל, להסכים להכיר בכך שיש כאן משהו שהוא חזק מאיתנו (בינתיים).
• ובמקביל, ביומיום, בנוסף להמלצה להיעזר בהליך טיפולי, מגייסים את השכל.

השכל, שכבר הבין (והכיר) שמדובר בהתמכרות, יזכיר לנו שלמרות שעלה החשק,
חשוב להתעלם ממנו, ולפנות לעשות איזושהי פעילות של עשייה, שתעזור לעמעם את הצורך.

• כן, היעזרו בחברות וחברים. ספרו להם על הקושי שלכם ובקשו עת עזרתם, לפחות בתחילת הדרך. שיתקשרו, שיזמו, שיצאו אתכם.
• כשמדובר בדכדוך, באי-חשק לעשות, עשו תנועה. כול שהיא:
  קומו לרחוץ כלים. מצאו 'תירוץ' לצאת מהבית, למשל: צאו לזרוק זבל, והמשיכו ללכת קצת
  בשכונה. לכו לקניות, אך טיילו קצת בדרך לשם.

• אם אתם נמנעים מבילויים בדרך-כלל,
  הסכימו להצעה לצאת לבילוי, גם אם לא מתחשק לכם.

אם לא הצלחתם להרגיש הנאה בשלב זה של השינוי,
יתכן שתזדקקו לפעמים רבות של יציאה מהבית, ולמקומות שונים,
עד שיתעורר אותו משהו מבפנים, שייפתח ויתחבר לחיים ולהנאה.

מירב מצאה את עצמה מתחברת פנימה…
מתחילה לעכל את העובדה שבעצם מדובר בדכדוך סמוי.
אך יותר מכך – שיש דרך לצאת ממנו!!

"אההה…" היא אמרה ברגע של הארה.
"אני מבינה! למרות שאני לא מרגישה שזה דכדוך- הסימפטומים הם שמספרים על כך!"

היא בקשה לצלם את מה שנכתב על הלוח. שמחתי להיענות לבקשה.

המילים הכתובות שנלקטו מהסיפור שלה, עוזרות לחזק את ההבנות, וגם מצביעות על עוצמות שלא הכירה בעצמה!

נפרדנו בחיבוק נרגש.

מצויידת בתמציות-תדרים תומכות, יצאה מעודדת למסע-החיים הפנימי, עד למפגש הבא.

*** כל הפרטים המזהים שונו. אני מביאה את הסיפור בהסכמתה של מירב.